לקראת השנה החדשה 2019 התקיימה פעולה ששברה אותי.
יצאו קבוצה של 70 פעילים לרפת בכפר גליקסון כדי לתת פוקוס ברשתות החברתיות לכל העגלים שכלואים שם מיומם הראשון, ועל מנת לחשוף פרקטיקה שגם אם נראית לרבים נורמלית, מבחינת בעלי החיים שכלואים שם, הנורמליות הזאת היא לא באמת חיים.

הפורמט הוא יבוא בינלאומי הנקרא MEAT THE VICTIMS' הפעילים, שידעו ששנותיהם של העגלים קצובות, ועד מותן הן תשמשנה למכונות כסף עבור מי ששם אותם שם למטרה זו – נתנו, ולו רק ליום אחד, יחס חם ויד מושטת ללא כוונת ניצול.
הפרות, אימותיהן של העגלים הקטנים, עמדו לא רחוק משם מבחינה פיסית, אבל בעצם במרחק שנות אור מבחינת ההכרות, היכולת לספק ולהרעיף הורות, היקשרות ויחסי אהבה אימהית בסיסית, ממש כמו למשל אמא כלבה לגוריה.
במשך כל היום הועלו מספר רב של תיעודים, לייבים, תמונות, בין השאר גם לדפים גדולים בינלאומיים, בין האנשים שבאו לתעד היו אורלי וילנאי וגדי וילצ'רסקי שניצלו את הפלטפורמה שלהם לחשיפה גדולה.

הפעילים ביקשו מהפתנים לפחות לסיים את הסיטואציה עם מחווה של רצון טוב לשנה החדשה מצידם על ידי שחרור שלושה עגלים שיקבלו חיים שקטים ופשוטים עד לשיבה טובה באחת מחוות החופש הקיימות בארץ, כדי שסיורי תלמידים שיגיעו מבתי הספר ישמעו את סיפור הצלתם. אבל המו"מ לא צלח והפעולה הסתיימה בהגעה של כוחות המשטרה שעצרו 26 פעילים, שעוכבו ושוחררו לאחר מספר שעות.
בסיום הפעולה הארוכה נתמלאנו כולנו בתחושות מעורבים. מצד אחד המפגש הקרוב עם העגלים באותם כלובים הקטנים היה מעציב, לדעת שהם נשארים שם, להיות מנוצלים עד שיסוף גרונם בעוד כ6 שנים, בלי שבאמת היה משהו שיכלנו לעשות כדי למנוע את מסלול חייהם הקצר והעגום, ומצד שני, התמלאנו כולנו בתחושת שליחות להמשיך ולפעול על מנת להגביר את התופעה המתרחבת של הטבעונות, להמשיך לנסות לגרום לעוד ועוד אנשים לבצע התבוננות מחודשת על המחיר שהם מעמידים את בעלי החיים בתמורה להנאותיהם, ולהיות חלק מקבוצת האנשים שתוביל באומץ את השינוי ההדרגתי של הבאת פחות ופחות בעלי חיים לתוך חיי הכלא של תעשיות המזון מהחי.

אני הייתי בקבוצה הירוקה שנשארה בחוץ ולא נכנסה לרפת. הפגנתי עם החברים שהיו בחוץ. לאחר שאושר לכל הפעילים להכנס לרפת נכנסתי.
זו היה הפעם הראשונה שלי ברפת.
המראות הקשים, הריח המזוויע, הבחילה, הזעקות של הפרות, העגלים הקטנים- כולם שברו אותי. הרגשתי מרוקנת. ליטפתי עגל קטן והוא מצץ לי את היד בתקווה שיצא ממנה חלב. כל כך עצוב.
חזרתי הביתה עם תחושה נוראית ומלאת דמעות ועצבות, בידיעה שהפרות והעגלים ימשיכו במסע המיוסר שלהם, עד לצלחת ולכוס הקפה של מישהו.